מאת: נטע-לי גרייבר בן שושן מנכ"לית 'האינטרס שלנו' ע"ר לקידום הכלכלה החופשית בישראל
בעידן שבו יוקר המחיה בישראל ממשיך לטפס ללא רחם, ענף הביצים מספק דוגמה עצובה לאופן בו תכנון ריכוזי ארכאי מכביד על הכיס של כל אזרח. הצעת החוק שמקדם ח"כ ששון גואטה להארכת משטר התכנון בענף הלול עד 2050 מייצגת את המשך השעבוד לפרדיגמה כלכלית שאבד עליה הכלח.
הנתונים הכלכליים חושפים תמונה מדאיגה: מחירי הביצים בישראל גבוהים ב-40% מהממוצע במדינות ה- OECDובמדד Numbeo העולמי, ישראל מדורגת במקום השמיני בעולם ביוקר הביצים, מקדימה אפילו מדינות עשירות כמו שוודיה ונורווגיה. בתרגום פשוט לכיס הישראלי, כשאתם משלמים 14.09 שקלים על תבנית ביצים גדולות, מדובר בכחצי מיליארד שקלים עודפים מדי שנה שהמשפחות משלמות על מוצר בסיסי.
לב הסוגיה הוא מערכת המכסות – היתרים ממשלתיים המעניקים לחקלאים זכות לגדל כמות מוגדרת של תרנגולות מטילות (המכסה הבסיסית עומדת על כ-2,500 תרנגולות למגדל), ובכך למעשה קובעים מראש את כמות הביצים שניתן לייצר ולשווק בשוק הישראלי. המדינה מגבילה באופן מוחלט את הכמות הכוללת בשוק ומטילה מכס גבוה על יבוא – שיטה המזכירה משק מתוכנן של משטרים לא דמוקרטיים.
מקדמי הרפורמה מציגים טיעון סנטימנטלי לפיו משטר המכסות חיוני לשמירה על ההתיישבות בגבולות המדינה. אלא שזהו ערבוב מכוון בין שתי סוגיות נפרדות שפוגע בשתיהן. אם המדינה מעוניינת – ובצדק – לחזק את ההתיישבות בפריפריה, היא יכולה לעשות זאת באמצעות מענקים ישירים ותמיכות ממוקדות להתיישבות, מבלי לעוות את שוק המזון כולו.
האירוניה היא שמשטר המכסות המיושן אינו מיטיב אפילו עם מרבית החקלאים עצמם. בלול ממוצע בפריפריה הצפונית, תמצאו חקלאי מבוגר (הגיל הממוצע בענף: 59) המשתכר כ-7,000-8,000 שקלים בחודש – פחות משכר המינימום. המערכת שבנויה לכאורה להגן על החקלאות הישראלית, משמרת למעשה מבנה של עוני יחסי ופערים הולכים וגדלים בתוך הענף עצמו.
טיעון נוסף שמציגים מקדמי הרפורמה היא העובדה כי אם לא ישמר משטר המכסות ייווצר בישראל קרטל של ביצים. האמת היא, שקרטל שכזה כבר נוצר! והארכת התכנון רק תחזק את כוחו.
מאחורי הקלעים התפתחה "אצולת מכסות" – קבוצה מצומצמת של בעלי הון ונכסים המשכירה מכסות מחקלאי העוני, אלו שלא משתלם להם כלכלית להחזיק את הלול שלהם בשל מגבלות התכנון, בעבור נזיד עדשים. טייקוני הלול הללו רוכשים ומרכזים מכסות רבות, שולטים בעשרות לולים, ונהנים מיתרונות הגודל שהחקלאי הבודד יכול רק לחלום עליהם.
רשות התחרות לא הותירה מקום לספק בקביעתה כי הצעת החוק "תאיין את התחרות בענף, ובכך תעלה את יוקר המחיה של הציבור על מוצרי בסיס". יתרה מכך, המשמעות הכלכלית המצטברת של דחיית הרפורמה עד 2050 עלולה להסתכם בעלות עודפת של כ-9 מיליארד שקלים למשק הישראלי – מחיר עצום שישלמו האזרחים מכיסם.
העוקץ האמיתי בסיפור היא שמי שמוביל את הארכת משטר המכסות הוא ח"כ ששון גואטה – בעצמו בעל מכסה לייצור של למעלה ממיליון ביצים בשנה, וחבר לשעבר בהנהלת ארגון מגדלי העופות. הקשר בין הון ושלטון כאן אינו רק תיאורטי; הוא ממשי, ממוסמך ובעל השלכות כלכליות ישירות על אזרחי ישראל.
הפתרון למצב אבסורדי זה אינו מסובך: במקום להאריך את התכנון המרכזי, יש לאפשר לרפורמה הקיימת להתקדם כמתוכנן עד 2032, ובמקביל לספק תמיכה ישירה ושקופה למתיישבי הגבולות – מודל שאומץ בהצלחה במרבית המדינות המפותחות. גישה כזו תטיב גם עם החקלאים וגם עם הצרכנים, ותהפוך את הענף ליעיל ותחרותי יותר.
פורסם לראשונה בעיתון 'בשבע' מרץ 2025
