מאת: נטע-לי גרייבר בן שושן, מנכ"לית הלובי הציבורי "האינטרס שלנו"
בכמה כתבות ואולפנים שמעתם השבוע על "איום חמור על ביטחון המזון" או "פגיעה בעצמאות הימית" בעקבות מכירת צים? זה לא מקרה. פקידי משרדי הכלכלה, החקלאות והתחבורה מיהרו לצאת בקמפיין הפחדה מתוזמן, בתקווה שכולנו נקנה את הכותרות המבהילות בלי לבדוק את הנתונים בשטח. התקשורת מציגה את העסקה כקטסטרופה אסטרטגית, אבל כשמקלפים את הפופוליזם ומסתכלים על המספרים, מתגלה מציאות אחרת לחלוטין.
חברת צים סיכמה על עסקת ענק למכירתה לענקית הספנות הגרמנית האפאג-לויד וקרן פימי תמורת 4.2 מיליארד דולר. העסקה משקפת שווי של 35 דולר למניה – פרמיה אדירה לעומת מחיר השוק שעמד על 25.5 דולר בלבד, פער שממחיש בדיוק את החשש של המשקיעים מהרגולציה המקומית וחוסר הוודאות. מיד עם החתימה, הרגולטורים נכנסו למגננה פוליטית: כיצד נפקיר את שרשראות האספקה של מדינת האי הלוגיסטית שלנו לחברה זרה, שקרנות העושר של קטאר וסעודיה מחזיקות בה מניות?
כאן בדיוק מגיע הזמן לדבר על מניית הזהב. המנייה הזו נולדה בשעתה מתוך כוונה טובה להבטיח את עוגן החירום של המדינה, אבל במבחן המציאות של שוק הספנות המודרני, היא בעיקר מייצרת אשליה אופטית. פקידי הממשל מתנהגים כאילו אנחנו מאבדים צי של מאה אוניות, אבל האמת פשוטה: רוב הצי שצים מפעילה כיום מורכב מאוניות חכורות שמניפות דגלי נוחות זרים כמו פנמה או ליבריה, ומאוישות בצוותים זרים. המדינה מעולם לא יכלה לגייס אונייה חכורה בחירום, פשוט כי החוק הישראלי לא חל עליה בלב ים. הצי האמיתי שבבעלות מלאה, זה שנושא דגל ישראל ושרלוונטי למניית הזהב, מונה בסך הכל בין 12 ל-16 אוניות.
מול המציאות הזו, פתרון הפשרה שהציעה החברה עצמה הוא לא רק הגיוני, הוא פתרון לא רע בכלל ומשרת את כל הצדדים. המתווה מציע להקים חברה בת מקומית בשם "צים ישראל" שתישאר פיזית בחיפה תחת ניהול ישראלי של קרן פימי, להעביר לבעלותה המלאה את אותן 16 אוניות מודרניות שימשיכו להניף דגל ישראל, ולהשאיר עליהן את מניית הזהב של המדינה במלואה. שאר הפעילות הגלובלית והספינות החכורות ישוחררו להתמזג עם הענקית הגרמנית. זהו מתכון קלאסי ל-Win-Win: המדינה שומרת על רשת הביטחון שלה, החברה מקבלת גב כלכלי איתן כדי להתפתח ולהבטיח את כושר התחרות שלה בשוק העולמי, וקופת המדינה נהנית מחגיגת מסים אדירה של מיליארדי שקלים במסי רווחי הון שיזרמו ישירות למשק.
ביטחון ימי ושרשראות אספקה לא משיגים בכפייה או בחניקת חברות ציבוריות, אלא באמצעות כלים פיננסיים מבוססי שוק. מלחמת 2023 הוכיחה בדיוק את זה: מה שהשאיר את האוניות בים והבטיח את נתיבי השיט לארץ לא היו מניות זהב, אלא ערבויות וביטוחי מלחמה ממשלתיים יעילים לכיסוי סיכונים. ברגע שהסיכון מבוטח והתמחור הכלכלי נכון, השוק מביא אוניות לכל מקום. הגברת התחרות, ביטוח הסיכון וחוזים עם חברות רבות הם אלו שיבטיחו את ביטחון המזון והשינוע של ישראל. הגיע הזמן לאמץ את הפשרה, לקחת את המסים ולתת לשוק החופשי לעבוד.
פורסם לראשונה בעיתון 'בשבע', יוני 2026
